שני אינדיאנים
שני אינדיאנים
שלוש ניידות, שישה שוטרים. מה הם עושים כאן? מה קרה? וגרוע מכך, אין לי שום דרך להתחמק מהם. אלוהים אדירים.
בוקר שיגרתי עבר על כוחותינו, יניב היה צריך לצאת ממש מוקדם לעבודה, מה שהשאיר אותי לבד עם שני הילדים.
שטויות, קטן עלי. כמה ארגונים קטנים והופה לגן. ואם שומרים על כמה כללי אצבע חשובים הדברים מתנהלים על מי מנוחות:
1. אין להשאיר את שני הילדים אחד עם השני - סכנת פציעה חמורה.
2. אין להשאיר את הקטן לבד - סכנת פציעה מידית וחמורה
אם רק נצמדים לחוקים האלה הכל בסדר גמור.
הקטן מתעורר ראשון. אָמַה! הוא קורא לי מהחדר שלו. אָמַה! אמה!! את האמה השלישית הוא קורא קצת בכעס כי בכל זאת נאמרו כבר פעמים אָמה ועדיין לא התייצבתי. אני מתייצבת. בוקר טוב חמוד שלי אני מתרגשת לראות אותו אחרי לילה שלם שלא התראינו. נם נם הוא אומר ומצביע לכיוון המטבח. בוא לאכול יקר שלי אני עוטפת אותו בחיבוק אוהב ומנשקת את פניו היפים. טפיחה קלה אך נחושה באזור המצח מבהירה לי שהוא לא מרוצה מהחיבה הזאת. הוא משתחרר מהידיים שלי, קופץ אל הקרקע ,רץ אל המקרר בזעקות חדוה ופותח את דלת המקפיא. מי שיער שיום אחד יהיה לנו גמד חובב קוביות קרח כשקיבלנו את ההחלטה הגורלית על מקפיא תחתון. קובית קרח אחד בפה ועוד 3 על הרצפה עד שאני מספיקה להרחיק אותו מהאזור. הוא חוזר בריצה ומחליק. זעקת הבכי לא מאחרת לבוא. לפני שאני מספקה לחלץ אותו הגדול התעורר וקורא לי מהחדר והפעם בחיריק.
מכיוון שכלל האצבע אומר שאסור להשאיר את הקטן לבד אני לוקחת אותו איתי לחדרו של הגדול.
דאדאדא שמח הקטן ורץ אל הגדול בידיים מושטות. לך מפה! מהמהם בכעס הגדול כלפי הקטן שלא בא לו טוב מהרגע שנולד. אני נעלבת בשביל הקטן. למה לך מפה? הוא שמח לראות אותך, הוא אוהב אותך, אחיו הגדול.
אז אני לא אוהב את אמא אומר לי הגדול ומפנה אלי את גבו. אבל אמא אוהבת אותך, מאד! אני מנסה. תמיד. גם כשאתה כועס. זה מרגיז אותו עוד יותר והוא משמיע קולות גרוניים המעידים על מחאה.
חצי שעה מאוחר יותר שניהם יושבים סביב השולחן לבושים ומוכנים לגן מינוס נעליים. הגדול רוצה לאכול משהו שהוא עוד לא אכל אף פעם כי משעמם לו. משעמם היא מילת החודש והיא נאמרת בכל הזדמנות או הקשר. אנחנו עוברים על תוכן המקרר ולאחר שכל המוצרים נפסלים מחוסר עניין, דווקא גזר מתחתית מגירת הירקות נבחר לפתוח בו את הבוקר. הקטן מסתפק בופל.
ילדים, הולכים לגן אני מכריזה. לא! מתנגד הגדול. אני לא הולך לגן. למה? אני שואלת. כי אני לא הולך. אתה כן הולך. כי זה מה שילדים עושים, ואימהות הולכות בבוקר לעבודה. כל בוקר, כל יום. עולם מחורבן. איכשהו זה מרצה אותו והוא נועל סנדלים.
יוצאים מהבית, הקטן חגור והגדול – נו יאללה זאת נסיעה של 5 דק בתוך המושבה. הדיסק מכוון על שיר 6, שישמע בריפיט עד שנגיע לגן. אני מגבירה ויוצאים לדרך.
"שני אינדיאנים, ישבו בקאנו, את הקאנו הם לא קנו את הקאנו הם בנו, מעץ שנשבר ו.." אלוהים אדירים!! אני קולטת את האורות הכחולים המהבהבים בקצה הרחוב. אדם לא חגור. את האלוהים אדירים אני אומרת כנראה בקול כי מתחילה סדרת השאלות: למה אלוהים אדירים?? למה אמרת את זה? מה קרה? נו אמא. אני מנמיכה את הרדיו ומנסה להתרכז. אני אגיד שהוא פתח את החגורה לבד. ואז אשמש לילד שלי דוגמה איומה. אולי הם בכלל לא ישימו לב.
למה אמרת אלוהים אדירים אמא? למה אמא? הוא לא מרפה. שיר! שיר! צועק הקטן. עוד פם! למה אמרת אלוהים אדירים? מה זה אלוהים אדירים? אני נוסעת בידיים רועדות מנסה לשדר ביטחון ולהיטמע בטור המכוניות החולף על פני הניידות. אחד השוטרים מסמן לי לעצור. שיט. אני פותחת את החלון. אמא למה אמרת שיט? אני פולטת צחקוק עצבני ממש אל מול השוטר. את יודעת למה עצרתי אותך הוא שואל? כי לא עצרת בתמרור עצור. אויש נכון. עם כל הרעשים מאחור שכחתי. איזה טמטום. לשמחתי השוטר חומל עלי ונותן לי רק כנס כספי סביר. תודה. עשר דקות מאוחר יותר ושני הילדים משחקים להם כל אחד בגנו הוא.
אמרתי לכם שקטן עלי.