אהבה ראשונה

אין לי שום דרך אחרת לכתוב על רני מבלי שאחזור להיות מאוהבת בו לרגע. למרות שעברו בדיוק 20 שנה מהפעם האחרונה שנישקתי אותו. שטמנתי את הראש שלי בצואר שלו ושאפתי את הריח הכי משכר שהכרתי. ריח הבושם שלו המעורב בזכרון קלוש של גריז מתקופת הצבא ובאד של מרלבורו אדום.

בפעם בראשונה שנפגשנו, הייתי בת חמש עשרה. הולכת לראשונה בחיי למסיבת יומולדת לילדה מבית ספר אחר מוקפת בילדים שאני לא מכירה. עמדנו בחצר הבית, לבושים בבגדים חגיגיים ואני העברתי את מבטי מנסה לאתר את החברה איתה הגעתי. לפתע עבר רחש בין הנוכחים. "הוא מגיע" הם אמרו בהתרגשות המעורבת במעט בהלה. "בואו נעלה למעלה".

"מי מגיע?" שאלתי, מצפה לתשובה מבעיתה. "רני, את לא רוצה להכיר" ענה לי עידו, בחור גבעולי בעל שיער  שהיה מסורק בקפידה לכדי זנב סוס ולבוש בחולצה לבנה וחגיגית. "הוא מופרע, הוא מעשן, הוא לא מוזמן" הוסיף.

הנוכחים החלו לעלות במדרגות אל ביתה של כלת יום ההולדת ואני, שלא הכרתי איש מלבד החברה הנעדרת, התביישתי לעלות לבדי ונשארתי לעמוד לבד בחצר, מוקפת בעצים ובחושך.

ומהחשיכה הוא הגיע. תלתלים פרועים ועיניים מלוכסנות הביטו בי. הוא עמד שם בחצר, עם חולצת בארט סימפסון דהוייה וקרועה והסתכל עלי מבלי להסיר את העיניים. "כולם למעלה?" הוא שאל. הנהנתי. "אני שונא אותם", אמר, "שונא את כולם". "יומולדת לאביטל הא?" אמר והשפיל את מבטו לאדמה ובעט בה בכעס. "אותה אני הכי שונא" הוא אמר ואז שוב הביט  בי, "יש לה ריח מגעיל מהכוס" אמר בהתרסה. המילה הבוטה זעזעה אותי עד שהרגשתי צמרמורת עד לקצות האצבעות ולא הצלחתי להגיד מילה לפרא הנפלא הזה שעמד מולי, מלוכלכך בכל צורה אפשרית.

שתקנו כמה שניות ואז מצאתי את עצמי צוחקת. הוא הרים את מבטו הכעוס וחייך אלי. אני צוחקת בקול והוא מחייך. קריאות עמומות נשמעו מרחוק וכדורגל שנבעט מהחשכה שסבבה אותנו, התנפץ למרגלותינו. "קוראים לי" הוא אמר וחייך שוב את החיוך היפה שלו שגרם לעיניים שלו להעלם כמעט לחלוטין ואז בעט בכדור בעוצמה ונעלם אל החשכה.

המשכתי לעמוד כך מקשיבה לקולות הרחוקים עד שהגיעה לילך, החברה איתה הגעתי אל המסיבה. "הנה את!" היא קראה מעט דואגת, "בואי נעלה" אמרה והביטה לצדדים "יש כאן טיפוסים שאת לא רוצה לפגוש".

שלוש שנים מאוחר יותר נפגשנו שוב. כך סתם באמצע הרחוב.הייתי עם אותה החברה מהמסיבה ההיא, שתי תלמידות יב' המשוטטות ברחוב ירושלמי. הפעם היא כבר לא חששה מפניו וערכה בינינו הכירות. אני לא חושבת שזכר אותי. הוא חייך והושיט את ידו. אמנם הפעם התנהלה ההכירות בצורה מעודנת יותר מהפעם שקדמה לה,  אך עדיין היו שם תלתלים פרועים ועדיין היו שם עיניים מלוכסנות שמביטות בי מבלי להוריד את המבט.

נפגשנו כבר באותו השבוע בבית הקפה האהוב עליו, ילדה ירושלמית ששומעת בפעם הראשונה שאומרים אספרסו ולא אקספרסו, שמגישים אותו עם סודה בצד ומתבוננת מוקסמת באיש ששותה את השיקוי הזר הזה ולעצמה מזמינה שוקו חם. הוא סיפר לי סיפורי הרפתקאות מעורבים באומץ וחוצפה ואלכוהול ומילים בוטות ואני ראיתי נוכחות שמושכת אותי בעוצמות שלא ידעתי שקיימות כאלה. וצחקתי והקשבתי והנהנתי וראיתי מולי את הגדה המקבילה של חיי. הרגשתי איך באותו הרגע אני מניחה את כפות הידיים שלי על המראה ועוברת אל העבר השני.

ומאז ולמשך ארבע שנים התמזג עולם המראה של רני עם העולם שלי.

עד לאותו היום איש לא באמת מצא חן בעיני. כל הבחורים שהקיפו אותי היו תמיד נראים לי קצת נרפים. תמיד ראיתי דרכם את השבר, דמיינתי מיד איך הם בוכים, מתפרקים. וברני היה משהו כל כך שבור שהתאחה לכדי גביש שלא ניתן היה למצוא בו סדק של ספק.

וכולם רצו לראות מי היא זאת אשר בייתה את הפרא הגדול. אהבתי לספר לאנשים מהעולם הישן וגם מזה החדש שאנחנו ביחד, לראות את ההפתעה על פניהם. "מה הקשר ביניכם?" שאלו אותי. ועצם השאלה מילאה אותי גאווה.

המשפחה שלו אימצה אותי בחום אל חיקם והמשפחה שלי התפעלה ממנו כאילו שהבאתי הביתה כוכב זוהר. "הוא יפה כמו כוכב קולנוע" היתה אומרת לי סבתא שלי. "את לא מפחדת שמישהי תיקח לך אותו?" שאלה.

פחדתי.פחדתי שהקסם הזה יגמר, שהוא יבחר באחרת, אמיצה או פראית, משוחררת מהכבלים שרדפו אותי תמיד. הייתי מנסה להשקיט את רעש שעון החול שהיה מאותת לי שהזמן אוזל, אבל כל ליטוף שלו הרגיע בבת אחת את האימה מהרגע שכל זה כבר לא יהיה.

הוא הכיר לי עולם שלם של מוזיקה וקולנוע. גם עכשיו שאני שומעת את טום ווייטס גיבור נעוריו אני מרגישה את הנוכחות של רני בחדר. היינו רואים ביחד קלאסיקות קולנועיות שהיינו מוציאים מספריית הוידאו ברחוב גרץ בעמק רפאים. "החינוך התרבותי שלך", כך הוא קרא לזה ואני, שהייתי בטוחה שאהיה זאת אני שתלמד אותו, כמו האצילה שמלמדת את הפרא על עולם התרבות המערבי, הוקסמתי מכמה שאני עוד לא יודעת.

היה בו משהו כל כך מוחלט ועוצמתי שעזר לי להרגיש שאיתו הכל בטוח ושלם. הכל טעים, הכל מצחיק. למשך ארבע שנים כל נשימה שלי היתה מהולה בהתרגשות וסערה.

וידעתי שיום אחד זה יפסק, יום אחד זה לא יהיה יותר ורציתי שזה ימשך לנצח.

כשנפרד ממני ונדד לארץ אחרת, הייתי בטוחה שאפסיק מלהתקיים. שאתמוטט בשדה התעופה ואחדל. דמיינתי את הרגע הזה שיאלץ אותו להישאר רק עוד קצת ולקונן עלי בטרם יסע. אבל לא התמוטטתי. נסעתי גם אני.

בחרתי בכל מה ששונה ממנו. כל זכרון שלו הכאיב לי.

נפגשנו כמה פעמים מאז, בהתחלה יותר וככל שעבר הזמן פחות. הוא היה מתקשר אלי מארצות רחוקות לאחל לי יומולדת שמח, אף פעם לא שכח, עד ששכח ומאז לא התקשר יותר.

בפעם האחרונה שנפגשנו היתה בהופעה של הרולינג סטונס, הלהקה שלימד אותי לאהוב. הייתי בהריון והכרתי לו את בן זוגי. הם לחצו ידיים בנימוס ורק אז הבנתי עד כמה הם דומים. הבנתי שגם באיש שלי, אבי ילדי, בעלי, שאני אוהבת כל כך, יש את הפרא הזה החכם והאמיץ. ושככל שאנחנו גדלים ביחד אני מגלה עד כמה הוא יודע. ושאיתו למדתי להיות אמיצה גם אני ולשמור עליו לפעמים.

ועדיין, כשאני שומעת שיר של טום וויטס, אם אעצום את העיניים ואשאף, אוכל לחוש לרגע, בריח הזה ששיכר אותי פעם.

© 2017 by Tammy Zaichyk-Cohen. Design by ETSDESIGN.TLV

המילים הנכונות  -  טלפון  052-3821605